האם פרשת בלק מלמדת שאדם יכול להיות מוקף אויבים, ובכלל לא לדעת כמה שמירה יש עליו מלמעלה?
כן, אבל צריך לדייק: הפרשה לא אומרת במפורש שישראל לא ידעו מה מתרחש מעליהם. זו קריאה רעיונית מתוך מבנה הסיפור: כמעט כל הדרמה מתרחשת מחוץ למחנה ישראל, בלק רואה, מואב פוחד, שליחים הולכים לבלעם, בלעם עולה ממקום למקום, והקב”ה מונע את הקללה. ישראל עצמם כמעט לא משתתפים בעלילה. הם פשוט נמצאים שם, ומעליהם מתנהלת מלחמה שלמה.
וזה בדיוק היופי.
בלק מבקש מבלעם: “וְעַתָּה לְכָה נָּא אָרָה לִּי אֶת הָעָם הַזֶּה” (במדבר כב, ו). כלומר, יש כאן ניסיון לפגוע בישראל לא בחרב, אלא בדיבור, בכוח רוחני סמוי.
אבל עוד לפני שישראל בכלל מופיעים כמי שמגיבים, הקב”ה כבר קובע את גבול הסכנה: “לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם לֹא תָאֹר אֶת הָעָם כִּי בָרוּךְ הוּא” (במדבר כב, יב).
וזה החידוש המדהים. יש רגעים שבהם האדם חושב שהיום שלו היה רגיל. הוא קם, הולך, אוכל, עובד, מתפלל, חוזר הביתה. והוא לא יודע שבאותו זמן ממש היו עליו מחשבות רעות, עיניים רעות, תכניות רעות, ומשמים כבר סידרו שהקללה לא תגיע אליו.
בלעם עצמו מודה שאין לו יכולת לקלל אם הקב”ה לא נותן מקום לזה: “מָה אֶקֹּב לֹא קַבֹּה אֵל” (במדבר כג, ח).
ובהמשך מתגלה עוד רובד: לא רק שהקללה לא מצליחה, אלא שהפה שנשכר לקלל הופך להיות הפה שמגלה את הברכה. בלעם רואה את ישראל ואומר: “מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל” (במדבר כד, ה).
לכן, כרעיון דרשני, פרשת בלק כן מלמדת דבר עצום: אדם יכול להיות מוקף אויבים, ולא לדעת שהוא גם מוקף שמירה.
הפרשה פותחת חלון אל שני מישורים שמתקיימים בו-זמנית, מה שאדם רואה, ומה שמתרחש בלעדיו. רוב השמירה היא בלתי-נראית, ודווקא לכן קל כל כך לפספס אותה. יש מלחמות שאדם לא יודע שנלחמו עליו, ויש גזירות שהוא לא יודע שנעצרו.
ולפעמים השמירה עושה משהו עוד יותר מפתיע: היא לוקחת את מה שנשלח לפגוע בך, והופכת אותו עצמו לעדות עליך. בלק שלח קללה, וקיבל בחזרה את הברכה הגדולה ביותר על ישראל.
העניין הוא שישראל לא ניצחו בפרשה הזאת בגלל שהם ניהלו קרב. הם ניצחו כי הם היו שייכים לברכה עמוקה יותר מהקללה של בלעם. לפעמים השמירה הכי גדולה היא דווקא זו שלא ראית, לא שמעת, ולא ידעת להודות עליה בזמן אמת.