פרשת קרח - עלייה רביעית

המרד כבר דוכא. האדמה בלעה את קרח ועדתו, והאש אכלה את מקריבי הקטורת. אבל העם עדיין לא נרגע. הקדוש ברוך הוא, בכאב בלתי נתפס, מצווה שוב: “הֵרֹמּוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת וַאֲכַלֶּה אֹתָם כְּרָגַע” (פסוק י).

הקצף יוצא מלפני יְדוָד, והמגפה מתחילה להכות. גל מוות שקט, מבהיל, עיוור. ואז קורה דבר שאינו פחות מנסי.

אהרן, זה שעליו מרדו ועליו הלינו, הוא עצמו רץ אל תוך המחנה, נושא את הקטורת, ובידיו כוח חיים. “וַיַּעֲמֹד בֵּין הַמֵּתִים וּבֵין הַחַיִּים וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה” (פסוק יג).

רש”י על הפסוק חושף שני רבדים בסיפור. הראשון: “אחז את המלאך והעמידו על כרחו. אמר לו המלאך: הנח לי לעשות שליחותי. אמר לו: משה ציוני לעכב על ידך”. אהרן לא רק שם קטורת. הוא תפס את מלאך המוות והעמידו על כורחו, וטען כנגדו בכוח השליחות של משה מפי הגבורה.

הרובד השני של רש”י חד עוד יותר. למה דווקא בקטורת? “לפי שהיו ישראל מליזים ומרננים אחר הקטורת לומר: סם המוות הוא. על ידו מתו נדב ואביהוא, על ידו נשרפו חמישים ומאתיים איש. אמר הקדוש ברוך הוא: תראו שעוצר מגפה הוא, והחטא הוא הממית”. הקטורת שכביכול הרגה אתמול היא עצמה זו שמצילה היום. הכלי לא משתנה. רק המגע איתו.

ואז המילים החותמות, שקטות וחותכות: “וַיָּשָׁב אַהֲרֹן אֶל מֹשֶׁה אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְהַמַּגֵּפָה נֶעֱצָרָה” (פסוק טו). ארבעה עשר אלף ושבע מאות מתו, מלבד המתים על דבר קרח. אבל המגפה נעצרה, וכל זה בזכות מי שכביכול מרדו בו אתמול. אהרן רץ אל לב הסכנה לא כדי לנקום, אלא כדי לכפר.