פרשת בלק - עלייה שישית

בנקודת השיא של העלילה, בלק מנסה שוב ושוב למצוא זווית אסטרטגית - אולי אם יעמדו במקום אחר, יצליח בלק להכריח את הנביא לקלל. הוא מעלה את בלעם לראש הפעור - מקום שמביט על “פני הישימון”, אולי בתקווה שהמבט על המדבר ישחרר את הלב לקללה. אך במקום קללה, מתרחשת התגלות מפתיעה.

בלעם, לאחר שכבר נכשל פעמיים, כבר אינו מחפש נחשים ואותות - הוא פשוט מפנה את פניו אל המדבר, ואז: “וַתְּהִי עָלָיו רוּחַ אֱלֹהִים” (במדבר כד, ב). בפעם הזו - זו אינה נבואה מוכרחת בלבד, אלא משהו עמוק יותר: רוח אלוקים שורה עליו, בלי מאבק.

והמסר? ההשראה לא מגיעה בכוח, אלא כאשר האדם מרפה מהשליטה.

הביטוי הפיוטי והמפורסם - “מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל” (שם, ה) - הפך מאז לנוסח תפילה שנאמר בכניסה לבית הכנסת. חז”ל דרשו את הפסוק הזה כשבח לצניעותם של ישראל ולשמירת קדושת המחנה - אוהלים שפתחיהם לא היו מכוונים זה מול זה (בבא בתרא ס א). כלומר: הקדושה הלאומית מתחילה בצניעות הביתית.

הנבואה נמשכת: דימוי של עצמה, של ברכה, של עמידה. “וְיָרֹם מֵאֲגַג מַלְכּוֹ וְתִנַּשֵּׂא מַלְכֻתוֹ” (שם, ז) - רש”י מבאר: מלכם הראשון של ישראל עתיד לכבוש את אגג מלך עמלק. רמז מוקדם לנצחון העתידי על עמלק.

בסיומה של העלייה, בלק כבר מאבד את סבלנותו: הוא סופק את כפיו בכעס, ממש מתפרץ על בלעם - קראתיך לקלל, והנה אתה מברך שלוש פעמים! (שם, י). אך בלעם אינו מתבלבל. הוא חוזר על אותו עיקרון עמוק שכבר חזר עליו כמה פעמים: “לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת פִּי יְדוָד” - אין הוא שליט על דבריו. הברכה באה מאלוקים, והיא חזקה מכל כוח פוליטי או מלכותי.

המסר החינוכי בעלייה זו ברור: יש רגעים שבהם אפילו האדם שמבקש לקלל - מוצא את עצמו מבורך. האמת מתגלה כשלא מנסים לשלוט עליה. וברכה אמיתית מגיעה ממקום גבוה, פנימי, ולא תלויה ברצון האנושי.

ובחיים האישיים - כמה פעמים אנחנו מנסים “לשלוט על התוצאה”, להזיז דברים בכוח, למצוא את “הזווית הנכונה”. אך התורה מלמדת כאן: לפעמים הדרך היא דווקא להפסיק לחפש נחשים, פשוט להביט - ולתת לרוח לנשוב.