פרשת בלק - עלייה רביעית

ברקע מתוחים, ציפייה דרוכה: הנה מגיע הרגע שבלק חיכה לו. בלעם, הנביא והמכשף בעל הקשרים העליונים, עומד לקלל את ישראל. ההכנות מרשימות: שבעה מזבחות, שבעה פרים, שבעה אילים. קורבן אחר קורבן, פולחן מפואר שנועד לנסות “להטות” את רצון השמיים.

בלק מלווה את בלעם אל “במות בעל”, פסגה אסטרטגית שממנה רואים “קצה העם”. בלעם יוצא לדבר עם ה’, והשכינה מופיעה לו: “וַיָּשֶׂם יְדוָד דָּבָר בְּפִי בִלְעָם” (פסוק כג:ה). לא בלעם מדבר, אלא הקב”ה מדבר מתוך פיו.

ואז מגיע המשא, שיר נבואי רם ונישא: “הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב” (פסוק כג:ט). עם ישראל אינו עוד אוסף נוודים. זהו עם עצמאי, נבדל, שאינו נמדד לפי אמות המידה של האומות.

בלעם, שבא לקלל, שופך שירה מברכת: “תָּמֹת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים וּתְהִי אַחֲרִיתִי כָּמֹהוּ” (פסוק כג:י). כמה מפתיע: הנביא של מואב רוצה למות כמו יהודי. לא לחיות כיהודי, אבל כן לסיים כך. זו השתקפות עמוקה של תפיסת חיים שרוצה את השכר בלי הקיום, את הסוף בלי ההתחייבות.

בלק, כמובן, מתפוצץ: “מֶה עָשִׂיתָ לִי לָקֹב אֹיְבַי לְקַחְתִּיךָ וְהִנֵּה בֵּרַכְתָּ בָרֵךְ” (פסוק כג:יא). אך בלעם עונה בפשטות: “אֵת אֲשֶׁר יָשִׂים יְדוָד בְּפִי אֹתוֹ אֶשְׁמֹר לְדַבֵּר” (פסוק כג:יב). האמת, כך מתברר, פורצת גם מתוך שפתיים שנועדו לזדון.

הרעיון המרכזי כאן מהדהד בכל דור. הברכה האמיתית לא נשלטת על ידי פוליטיקה, תככים או עוצמה חיצונית. יש ברכה שמושרשת בזהות, ברצון ה’, ובעובדה הפשוטה שהעם הזה לבדד ישכון.

וזה מסר עצום לימינו. מי אנחנו באמת? האם אנחנו חיים מתוך גאווה בזהותנו, או מנסים “להתחשב בגויים”? בלעם, איש אומות העולם, מתפעם, ואנחנו לפעמים מנסים להשתלב. אולי הגיע הזמן לשוב ולזכור: הברכה היא בתוכנו.