פרשת בלק - עלייה שנייה

בלעם קם בבוקר. הוא כבר יודע את התשובה. “לְכוּ אֶל אַרְצְכֶם כִּי מֵאֵן יְדוָד לְתִתִּי לַהֲלֹךְ עִמָּכֶם” (פסוק יג).

אבל סיפורו של בלעם אינו מסתיים בסירוב אחד.

בלק לא מוותר. הוא שולח שליחים חשובים יותר, עם שוחד גדול יותר, ותחינה מכובדת: “אַל נָא תִמָּנַע מֵהֲלֹךְ אֵלָי… כִּי כַבֵּד אֲכַבֶּדְךָ מְאֹד” (פסוקים טז-יז). בלק לא מחפש נביא. הוא מחפש מכשף להשכיר. הוא בטוח שהכול, כולל קללה, ניתן לקנייה.

בלעם עונה משפט זהב: “אִם יִתֶּן לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת פִּי יְדוָד אֱלֹהָי” (פסוק יח). הדברים נשמעים יפים, אך רש”י כבר תופס את האמת מתחת לאצילות. על המילים “מלא ביתו כסף וזהב” הוא אומר: “למדנו שנפשו רחבה ומחמד ממון אחרים”. מי שטורח לציין שאין מספיק כסף להזיז אותו, מסגיר שכבר חישב את הסכום.

ולמרות שהוא אומר “לא”, הוא משאיר דלת פתוחה: “שְׁבוּ נָא… וְאֵדְעָה מַה יֹּסֵף יְדוָד דַּבֵּר עִמִּי” (פסוק יט). ומכאן מתחילה ההידרדרות.

הקב”ה מאפשר לו ללכת, אבל בתנאי: “אַךְ אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תַעֲשֶׂה” (פסוק כ).

מבחינה פנימית, זו נקודת מבחן שמופיעה שוב ושוב באמונה ובחיים. כשהלב באמת רוצה משהו, אפילו אם הוא לא נכון, פעמים רבות הקב”ה מאפשר. לא משום שזה רצונו, אלא משום שזה רצוננו.

הרעיון שבחירת האדם נתונה בידו, ללא כפייה, מופיע בדברי הרמב”ם: “רשות לכל אדם נתונה. אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק הרשות בידו, ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע הרשות בידו” (הלכות תשובה ה, א). גם אם קיימות השפעות, בסופו של דבר כל אחד אחראי על דרכו, לטוב או לרע.

בלעם לא רצה לברך, הוא רצה לקלל. לא משום שנאמר לו, אלא כי בתוך תוכו הוא נמשך לכבוד, לעושר, ליכולת לשלוט בכוח הדיבור.

ואנחנו?

כמה פעמים אנחנו אומרים “לא”, אבל משאירים “אולי”. כמה פעמים אנחנו מתעקשים לברר עוד ועוד, כשבעצם אנחנו כבר יודעים מה נכון. האם אנחנו מוכנים לקבל “לא”, או שאנחנו מחפשים דרך לעקוף אותו?

העלייה הזו מלמדת אותנו ששאלה שנשאלת שוב, לעיתים אינה מתוך תמימות, אלא מתוך רצון לשמוע תשובה אחרת.