פרשת מטות - עלייה שנייה
מומלץ לקרוא את הטקסט המקראי עצמאית לפני קריאה של הפרשנות בהמשך.
כמעט סיום הדרך. משה רבנו שומע מפי ה’: המשימה הבאה היא גם האחרונה. “נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ” (במדבר ל”א, ב). זו לא מלחמה ככל המלחמות. זוהי מלחמה של שליחות. נקמת ה’, נגד מי שפגעו בעם לא רק בגוף, אלא בנשמה.
משה מצווה לשלח אלף לוחמים מכל שבט, שנים עשר אלף חיילים, למלחמה במדיין. בראשם יוצא פינחס בן אלעזר הכהן, עם כלי הקודש וחצוצרות התרועה. הכהן, השליח של הקדושה, מוביל את צבא ישראל לא רק בכוח הנשק, אלא גם בכוח הרוח.
המערכה מסתיימת בניצחון מוחלט. כל הגברים נהרגים, כולל חמשת מלכי מדיין, וגם בלעם בן בעור, אותו בלעם שניסה לקלל ויצא מברך, אך לבסוף יעץ להחטיא את ישראל. עונשו מגיע בֶּחָרֶב.
בני ישראל לוקחים שלל רב: נשים וטף, מקנה ובהמות, וגם את כל רכושם. את הערים והטירות שורפים באש. ואת הכל מביאים אל משה ואל אלעזר, אל ערבות מואב, מול ירדן יריחו.
רש״י (במדבר ל”א, ג) מדגיש את שינוי הלשון בדבריו של משה: הקב”ה אמר “נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל”, ואילו משה אומר לעם “נִקְמַת יְדוָד”. וכך מסביר רש״י: “שֶׁהָעוֹמֵד כְּנֶגֶד יִשְׂרָאֵל כְּאִלּוּ עוֹמֵד כְּנֶגֶד הַקָּבָּ״ה”. ובספרי (במדבר, פסקא קנז) מרחיבים את הרעיון: הנקמה הזו איננה נקמת בשר ודם, אלא נקמת ״מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם״.
יש כאן תובנה עמוקה: האויבים שראו בישראל גוף גילו שהם נלחמים ברוח. וכאשר בני ישראל הולכים בשם ה’, המאבק איננו רק פוליטי או צבאי, אלא תיקון של עוול מוסרי ורוחני.
מלחמות הרוח של ימינו אינן מתנהלות בחרב, אבל הן דורשות את אותו אומץ: לעמוד על קדושת הערכים, על הגבולות שבין אמת לשקר, על טהרת המחנה הפנימי. ולעתים המלחמה הקשה ביותר מתנהלת בתוך עצמנו, מול בלעם הקטן שבתוכנו. לא מתוך כעס אלא מתוך שליחות, לא מתוך נקמה אלא מתוך בהירות.
עוד שאלות על הפרשה
אין עדיין שאלות מעודכנות על הפרשה. נשמח אם תרצו להשתתף בלימוד השבועי ולהעלות שאלות.
ללימוד השבועי