פרשת חקת - עלייה שישית

אחרי סערת הנחשים השרפים ופטירת אהרן, ממשיכה התורה לתאר מסע שקט יותר, מסע של תחנות שנראות בעיקר גאוגרפיות. המחנה מתקדם מאובות לעיי העברים, לנחל זרד, ומעבר ארנון על גבול מואב. בתוך הרצף הזה, שכמעט נראה כמו רשימה יבשה, פתאום פורצת שירה.

באמצע התחנות מופיע פסוק שמשנה את הצבע: “אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת עֲלִי בְאֵר עֱנוּ לָהּ” (במדבר כא, יז). לפני כן נאמר שזו הבאר שעליה הקב”ה אמר למשה “אֱסֹף אֶת הָעָם וְאֶתְּנָה לָהֶם מָיִם” (שם, טז).

רש”י על פסוק יז מסביר שהבאר נתנה לישראל כבר מתחילת ארבעים השנים, אבל כאן, בסוף הדרך, היא ירדה כדי לפרסם את הניסים, ולכן השירה נאמרה דווקא עכשיו. הבאר הותיקה נחשפת מחדש, והעם פותח בשירה לא על פלא חדש אלא על נוכחות שלוותה אותו כל הזמן.

הביטוי “בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים כָּרוּהָ נְדִיבֵי הָעָם בִּמְחֹקֵק בְּמִשְׁעֲנֹתָם” (פסוק יח) מזמין קריאה כפולה. בפשט, מתוארת חפירה ממשית. אצל חז”ל, “שרים” ו”נדיבי העם” הם משה ואהרן, ו”במחוקק במשענותם” הוא המטה, סמל הסמכות שמופנה לא להכאה אלא לעשייה שקטה.

ואז עוברת התורה מתחנות פיזיות לתחנות שמדברות גם כשפה פנימית: “וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה. וּמִמַּתָּנָה נַחֲלִיאֵל. וּמִנַּחֲלִיאֵל בָּמוֹת. וּמִבָּמוֹת הַגַּיְא… רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְנִשְׁקָפָה עַל פְּנֵי הַיְשִׁימֹן” (פסוקים יח-כ). חז”ל (נדרים נה, א) למדו מכאן: כיון שעושה אדם את עצמו כמדבר, שהוא מופקר לכל, התורה ניתנה לו במתנה, שנאמר ״וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה״. ומי שניתנה לו במתנה, נחלו אל, שנאמר ״וּמִמַּתָּנָה נַחֲלִיאֵל״. ומי שנחלו אל, עולה לגדולה, שנאמר ״וּמִנַּחֲלִיאֵל בָּמוֹת״. אבל מי שמגביה עצמו, הקדוש ברוך הוא משפילו, שנאמר ״וּמִבָּמוֹת הַגַּיְא״.

מסר חד: השירה הגדולה ביותר במסע הזה לא נשמעת על נס דרמטי, אלא על באר שתמיד הייתה שם וסוף סוף שמו לב אליה. וההתעלות הרוחנית מתחילה דווקא מהתחנה שבה אדם מסכים להיות כמדבר, פנוי לקבל. מי שמוכן לשבת נמוך, מקבל את המתנה, ומשם הדרך אל הפסגה כבר נפתחת מאליה.