מומלץ לקרוא את הטקסט המקראי עצמאית לפני קריאה של הפרשנות בהמשך.
ו וַיֹּאמֶר יְדוָד אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר׃
ז כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶם וְהַעֲבַרְתָּ אֶת נַחֲלַת אֲבִיהֶן לָהֶן׃
ח וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר אִישׁ כִּי יָמוּת וּבֵן אֵין לוֹ וְהַעֲבַרְתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לְבִתּוֹ׃
ט וְאִם אֵין לוֹ בַּת וּנְתַתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לְאֶחָיו׃
י וְאִם אֵין לוֹ אַחִים וּנְתַתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לַאֲחֵי אָבִיו׃
יא וְאִם אֵין אַחִים לְאָבִיו וּנְתַתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו מִמִּשְׁפַּחְתּוֹ וְיָרַשׁ אֹתָהּ וְהָיְתָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְחֻקַּת מִשְׁפָּט כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְדוָד אֶת מֹשֶׁה׃
יב וַיֹּאמֶר יְדוָד אֶל מֹשֶׁה עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה וּרְאֵה אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל׃
יג וְרָאִיתָה אֹתָהּ וְנֶאֱסַפְתָּ אֶל עַמֶּיךָ גַּם אָתָּה כַּאֲשֶׁר נֶאֱסַף אַהֲרֹן אָחִיךָ׃
יד כַּאֲשֶׁר מְרִיתֶם פִּי בְּמִדְבַּר צִן בִּמְרִיבַת הָעֵדָה לְהַקְדִּישֵׁנִי בַמַּיִם לְעֵינֵיהֶם הֵם מֵי מְרִיבַת קָדֵשׁ מִדְבַּר צִן׃
טו וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל יְדוָד לֵאמֹר׃
טז יִפְקֹד יְדוָד אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה׃
יז אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת יְדוָד כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה׃
יח וַיֹּאמֶר יְדוָד אֶל מֹשֶׁה קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו׃
יט וְהַעֲמַדְתָּ אֹתוֹ לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי כָּל הָעֵדָה וְצִוִּיתָה אֹתוֹ לְעֵינֵיהֶם׃
כ וְנָתַתָּה מֵהוֹדְךָ עָלָיו לְמַעַן יִשְׁמְעוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל׃
כא וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן יַעֲמֹד וְשָׁאַל לוֹ בְּמִשְׁפַּט הָאוּרִים לִפְנֵי יְדוָד עַל פִּיו יֵצְאוּ וְעַל פִּיו יָבֹאוּ הוּא וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִתּוֹ וְכָל הָעֵדָה׃
כב וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְדוָד אֹתוֹ וַיִּקַּח אֶת יְהוֹשֻׁעַ וַיַּעֲמִדֵהוּ לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי כָּל הָעֵדָה׃
כג וַיִּסְמֹךְ אֶת יָדָיו עָלָיו וַיְצַוֵּהוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְדוָד בְּיַד מֹשֶׁה׃
העלייה הרביעית בפרשת פינחס (במדבר כז:ו-כג) עוברת מפרשת הנחלות של בנות צלפחד אל אחד הרגעים הגדולים בתורה: העברת ההנהגה ממשה ליהושע.
פרשת נחלות: תגובת ה’ לבנות צלפחד
הקב”ה מאשר את דברי בנות צלפחד ואומר למשה:
“כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת”
ובכך מצווה לתת להן נחלה.
על הרגע הזה אומרת הגמרא (בבא בתרא קיט א): “ראויה היתה פרשת נחלות ליכתב על ידי משה, אלא שזכו בנות צלפחד ונכתבה על ידן”.
לאחר מכן, התורה מפרטת את דיני הירושה במקרה של מוות ללא בן, לראשונה נחקקים דינים אלו!
הציווי למשה לראות את הארץ
הקב”ה מצווה למשה לעלות להר העברים ולראות את הארץ, אך מיד מודיע לו שהוא ייאסף אל עמו, ולא ייכנס לארץ, עונש בעקבות מי מריבה.
הפסוק “כַּאֲשֶׁר מְרִיתֶם פִּי בְּמִדְבַּר צִן…” מתייחס למה שאירע בפרשת חוקת (במדבר כ), כאשר משה הכה בסלע במקום לדבר אליו.
בקשת משה: מינוי מנהיג
משה אינו שואל על עצמו או על ילדיו, אלא דואג לעתיד האומה ומבקש:
“יִפְקֹד יְדוָד אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה…”
הבקשה נענית, ויהושע נבחר, כממשיך דרכו של משה. כאן מופיע המקור לסמיכה: משה סומך את ידיו עליו לעיני כל.
זו אחת ההעברות המופלאות ביותר של הנהגה בתולדות האנושות: בלי דרמות, בלי הפיכה, בלי ניתוק. רק ענוה, מסירה, והתמסרות לרצון ה’.
רעיון קצר
משה רבנו, המנהיג הענק, יודע שסופו קרב. ולמרות זאת, דואג לצאן.
כמו אב שמחפש שידוך לבתו לפני מותו, כך משה מחפש רועה לעם.
ומכאן לכולנו: מי שמנהיג, אל לו לדאוג רק לעצמו, אלא להכין את הדור הבא.